דלקת כרונית של האוזן התיכונה

דלקת כרונית של האוזן התיכונה

מבנה האוזן:

האוזן מורכבת מ- 3 חלקים: האוזן החיצונית, התיכונה והפנימית. האוזן החיצונית כוללת את האפרכסת ואת תעלת השמע החיצונית. תעלת השמע החיצונית סגורה בקצה העמוק ע"י עור התוף. מעבר לעור התוף נמצאת האוזן התיכונה.

האוזן התיכונה היא חלל של אוויר המחובר ללוע האפי דרך החצוצרה של אאוסטכיוס (Eustachian tube). הדופן החיצוני של האוזן התיכונה הוא, כאמור, עור התוף. הדופן העמוק הוא עצם נוקשה, אשר בתוכה "חצובה" האוזן הפנימית. האוזן הפנימית מכילה את השבלול (Cochlea) האחראי על השמיעה, ואת המבוך (Labyrinth) האחראי על שיווי המשקל.

האוזן התיכונה מקושרת, גם, לחללי האוויר הנמצאים בעצם המסטואיד. ניתן למשש את עצם המסטואיד מיד מאחורי האפרכסת. עקב הקישורים הללו מחלות של אזור אחד משפיעות על האחרים. לדוגמא: במקרים בהם קיימת נזלת באף ניתן למצוא, פעמים רבות, גם נוזלים באוזניים. נוזלים אלה הם למעשה אותה הנזלת שבאף. דוגמא נוספת: דלקת חדה באוזן התיכונה יכולה להסתבך לדלקת חדה של תאי המסטואיד, מה שקרוי – מסטואידטיס.

מהי דלקת כרונית של האוזן התיכונה?

דלקת כרונית של האוזן התיכונה (chronic otitis media) יכולה להיות תוצאה של דלקות חדות חוזרות, או כבעיה ראשונית, בדרך כלל בשל אי-ספיקה של החצוצרה ע"ש אאוסטכיוס. הביטוי הוא בדרך כלל היווצרות נקב בעור התוף, לעיתים מלווה בהפרשה מוגלתית. בחלק מהמקרים נגרם נזק לאחת או יותר מעצמימות השמע, ואז נוצר גם ליקוי בשמיעה. סיבוך של דלקת כרונית של האוזן התיכונה הוא היווצרות כולסטאטומה.

מהי כולסטאטומה?

במצב רגיל האוזן התיכונה מצופה בשכבה הנקראת רירית (mucosa). הרירית היא אותה הרקמה המצפה את פנים הפה או האף. לעומתה, האוזן החיצונית מצופה בעור. אחת מתכונות העור היא שהוא נוטה להתקלף. תוצר הקילוף נקרא קשקשת, ובאופן רגיל הקשקשת נושרת. בדלקת כרונית של האוזן התיכונה חודר עור לאוזן התיכונה ומתחיל להתקלף. תוצרי הקילוף נכלאים באוזן התיכונה ומצטברים. לתוך הקשקשת חודרים חיידקים, ומתחילה הפרשה של חומרים אשר מעכלים את העצם. התהליך הזה, הנקרא כולסטאטומה, מתחיל לגדול, ותוך כדי גדילתו העצם שסביבו נעכלת ונעלמת. הכולסטאטומה אינה גידול, שכן היא אינה מורכבת מתאים המתרבים ללא שליטה. היא גם אינה שולחת גרורות. למעשה הכולסטאטומה היא הצטברות של רקמה מתה, ומכאן שהדרך היחידה לסילוקה, ולהפסקת הנזק שהיא גורמת, היא בעזרת ניתוח.

האבחנה של כולסטאטומה:

האבחנה של כולסטאטומה היא בעיקרה קלינית, דהיינו – השילוב של תלונות המטופל וממצאי הבדיקה הגופנית. המטופל בדרך כלל יתלונן על הפרשה ממושכת, על פי רוב בעלת ריח רע, עם התלקחויות של כאב. פעמים רבות יספר כי בעבר סבל מדלקות חדות מרובות. לעיתים יתלונן גם על ירידה בשמיעה. בבדיקה בעזרת המיקרוסקופ האוטולוגי ניתן לראות את הרקמה האופיינית לכולסטאטומה אשר בוהקת בצבע הפנינה. את היקף המחלה ניתן לקבוע בעזרת MRI אוזניים בפרוטוקול כולסטאטומה. לעיתים נדרשת גם בדיקת CT, בעיקר כאשר קיים חשד לסיבוך.

הטיפול בדלקת כרונית של האוזן התיכונה ללא כולסטאטומה:

כאשר קיים נקב מפריש, ללא כולסטאטומה, יש לייבש את ההפרשה בעזרת טיפול שמרני, בדרך כלל שילוב של טיפות אנטיביוטיקה עם טיפות סטרואידים. לעיתים רחוקות גם אנטיביוטיקה לפה. לאחר שההפרשה פוסקת לפרק זמן של מספר חודשים, ניתן בבטחה יחסית להציע ניתוח לסגירת הנקב (tympanoplasty type I). בניתוח זה מניחים טלאי מתחת לעור התוף, אשר מכסה על פני הנקב. כאשר נגרם נזק גם לעצמות השמע, ניתן להניח תותב מלאכותי במקום העצם החסרה (tympanoplasty type II/III). הגישה בניתוחים הללו היא על פי רוב דרך תעלת השמע החיצונית, מבלי להותיר צלקת חיצונית.

הטיפול בדלקת כרונית של האוזן התיכונה עם כולסטאטומה:

כאמור, במקרה של כולסטאטומה הטיפול היחיד הוא כריתה כירורגית, ורצוי בהקדם. היקף המחלה יקבע את היקף הניתוח. כולסטאטומה קטנה, המוגבלת לאוזן התיכונה, ניתנת לכריתה בגישה אנדוסקופית (endoscopic ear surgery), דרך תעלת השמע החיצונית. כאשר הכולסטאטומה חודרת לעצם המסטואיד, הגישה המקובלת היא מסטואידקטומיה (mastoidectomy). בניתוח זה מבוצע חתך מאחורי האפרכסת, על פי רוב בקו השיער, והעור מורם מעל העצם. בעזרת מקדח אוזניים מיוחד קודחים לתוך עצם המסטואיד ומסלקים את המחלה. הגישה המודרנית מנסה לשמר ככל הניתן את המבנה הרגיל של האוזן, מבלי להתפשר על סילוק מלא של המחלה. לצורך כך ניתן להיעזר באנדוסקופ, או לבצע ניתוח רחב ובסופו לשחזר את המבנה הרגיל. לעיתים רחוקות הנסיבות מחייבות לבצע ניתוח רדיקלי, בו כל חללי האוזן השונים (אוזן חיצונית, אוזן תיכונה ומסטואיד) הופכים להיות חלל אחד גדול, ללא מחיצות ביניהם, מה שמאפשר שליטה בחלל וניקויו מבלי להזדקק לניתוחים חוזרים.